לבור מוץ מבר –פרשת וישלח

wheat2

‘וְאֵלֶּה תּולְדוֹת עֵשָׂו הוּא אֱדֽוֹם’׃ (בראשית ל”ו, א’) לכאורה, אחרי שהקב”ה הבטיח ליעקב אבינו בבית אל לתת לו ולזרעו אחריו את הארץ, אין לנו צורך לדעת התולדות של עשו. יעקב כבר נפרד ממנו, נפסק הקשר, ועשו הלך לגור בשעיר. למה התורה פירט הצאצאים של עשו לדורותם?. גם הדורות של ישמעאל מוזכרות בסוף פרשת חיי שרה, (כ”ה, יב) ‘וְאֵלֶּה תּולְדות יִשְׁמָעֵאל בֶּן־אַבְרָהָם…’ ולא היה שום קשר של בני ישראל עם הדורות האלו. למה התורה טרחה לכתוב כל כך הרבה על הדורות של ישמעאל ועשו אם זה כבר לא היה רלבנטי לסיפור של בני ישראל לדורותם

 המדרש רבא מפרש לנו את העניין בדרך משל (וישלח פ”ג : ה’): “התבן והקש והמוץ מריבים זה עם זה, זה אומר בשבילי נזרעה השדה וזה אומר בשבילי נזרעה השדה, אמרו החטים המתינו עד שתבואו הגורן ואנו יודעין בשביל מה נזרעה השדה…” הויכוח הזה נראה כמו שיח פוסט מודרני של נרטיבים מתחרים, שבו כל אחד יש לו את הנרטיב משלו ואת האמת שלו כדי להצדיק את עמדתו הפוליטי. אנחנו יכולים לדמיין את הטענות של הצדדים בויכוח. המוץ יכול לטעון שהשדה נזרעה בשבילו כדי לספק אוכל לבהמות. התבן טוען שהוא התכלית של גידול השדה, כי הוא מספק אוכל יותר טוב לבהמות. יתכן שהקש טוען שהוא יודע שבעל השדה הוא איש עסקים מבריק, ובטח צריך אותו להקים חברת קש. החיטים לא טוענים כלום, רק אומרים בסבלנות שכעבור הזמן האמת יצא לאור

ממשיך המדרש: “באו לגורן ויצא בעל הבית לזרותה, הלך לו המוץ ברוח, נטל את התבן והשליכו על הארץ, ונטל את הקש ושרפו” כל אחד משלשת המתווכחים קבלו את התשובה שלו. למוץ, כמו שאומרים… התשובה נושבת ברוח. התבן לוקח מן העפר, ואל העפר ישוב. הבעל הבית שלח חרונו ויאכלימו כקש

המדרש ממשיך: “נטל את החטים ועשה אותן כרי, וכל מי שרואה אותן מנשקן, היך מה שאת אמר (תהלים ב’, י”ב):  ‘נַשְׁקוּ בַר פֶּן יֶאֱנַף’. כך אומות העולם, הללו אומרים אנו עיקר, ובשבילנו נברא העולם, והללו אומרים בשבילנו נברא העולם. אמרו להם ישראל המתינו עד שיגיע היום ואנו יודעים בשביל מי נברא העולם. הדא הוא דכתיב (מלאכי ג’ י”ט) ‘כִּי הִנֵּה הַיּוֹם בָּא בּועֵר כַּתַּנּוּר’. ועליהם הוא אומר (ישעיה מ”א, ט”ז) ‘תִּזְרֵם וְרוּחַ תִּשָֹּׂאֵם וּסְעָרָה תָּפִיץ אותָם’ אבל ישראל (שם) ‘וְאַתָּה תָּגִיל בַּה’ בִּקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל תִּתְהַלָּל’ עכ”ל המדרש.
והוא מליצה נפלאה בסוף סדרא, להורות כי התכלית ניכר רק מסוף, וראשית הדברים  המה רק הכנות ושמירות לסוף הדברים – אשד הנחלים

האומות העולם נמשלו לקש, תבן, ומוץ – דברים שבקרה הטוב ראוי למספוא  לבהמות, ואין להם קיום או המשכיות, או יכולת פוריות. בסוף לא יהיה להם קיום בעולם. ‘לא־כֵן הָרְשָׁעִים כִּי אִם־כַּמּוץ אֲ‍שֶׁר־תִּדְּפֶנּוּ רֽוּחַ’ – תהילים א’, ד

לעומת זאת, יהיה ברור לכולם בסוף שהעולם נברא בשביל עם ישראל כמו שכתוב בסוף התורה בפרשת האזינו (דברים ל”ב, ט’) ‘כִּי חֵלֶק ה’ עַמּוֹ יַעֲקב חֶבֶל נַחֲלָתֽוֹ’  פרש”י: יעקב חבל נחלתו: והוא השלישי באבות המשולש בשלש זכיות, זכות אבי אביו וזכות אביו וזכותו, הרי ג’, כחבל הזה שהוא עשוי בג’ גדילים, והוא ובניו היו לו לנחלה, ולא ישמעאל בן אברהם ולא עשו בנו של יצחק

This entry was posted in Torah, Weekly Torah portion. Bookmark the permalink.